באוגוסט 1881 הגיעו לארץ ראשוני העולים מתימן של הגל שנודע לימים בשם ״אעלה בתמר״. בחודשים הבאים הגיעו נוספים. לפי הספרייה הלאומית, כ־200 איש הגיעו באותם חודשים, רובם מצנעא. קבוצת ביל״ו, שנעשתה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם ראשית העלייה הציונית, הגיעה רק לאחר מכן. [1]
הפרט הזה אינו הופך את יהודי תימן לראשוני המהגרים לארץ. עליות יהודיות התקיימו הרבה קודם, ובהן עליית החסידים ב־1777 ועליית תלמידי הגר״א החל ב־1808. בארץ חיו קהילות יהודיות ותיקות ואוכלוסיות אחרות. [6]
הוא כן מחייב להרחיב את התמונה המוכרת: לצד הסיפור האירופי של ההתיישבות המתחדשת התקיים מסע נוסף, שיצא מדרום חצי האי ערב. למסע הזה היו מנהיגים, החלטות, עיכובים ומחירים.
מכתב מצנעא, דרך ארוכה לירושלים
אחד המסמכים המלווים את הסיפור הוא מכתב של רבי יחיא צארום, ממנהיגי שיירת עולים, לידידו רבי יחיא קאפח בצנעא.
לפי עמותת אעלה בתמר, השיירה יצאה לאחר סוכות תרמ״ב, בשנת 1881, ועוכבה במשך חודשים בחודיידה בידי המושל העות׳מאני. הקבוצה התפזרה, ורבים מחבריה הגיעו לבסוף לירושלים דרך הודו ומצרים, לאחר שהוציאו את כספם בדרך. [2]
המפה אינה מספיקה כדי להבין את המסע. קו בין תימן לירושלים מסתיר את ההמתנה, שינויי התוכנית וההוצאות. המכתב מחזיר אל הסיפור את מה שהכותרת ״עלייה״ נוטה לקצר: הזמן שבין ההחלטה לעזוב לבין האפשרות להגיע.
״אעלה בתמר״ — שם שנשאר
שם העלייה לקוח מן הפסוק בשיר השירים, ״אמרתי אעלה בתמר״. אותיות ״בתמר״ הן גם אותיות השנה תרמ״ב. אבל ראשוני העולים הגיעו כבר בתרמ״א. לכן אין להסיק מן השם בלבד שכל היוצאים ציפו לגאולה במועד מסוים. [1],[2]
גם הספרייה הלאומית מציינת שהסיבות ליציאה אינן ברורות במלואן, ומזכירה את האפשרות שהיתר יציאה מצד השלטון העות׳מאני תרם להחלטה. [1]
האמונה הייתה חלק מן העולם שבו התקבלה ההחלטה. לצדה התקיימו נסיבות שלטוניות ושיקולים מעשיים. צמצום העולים לדמות של מאמינים ש״פשוט קמו והלכו״ מעלים את יכולתם לתכנן, להנהיג ולהסתגל.
להגיע לארץ לא היה סוף הדרך
העלייה מתימן נמשכה גם אחרי הגל הראשון. בראשית המאה העשרים הגיעו קבוצות נוספות, ורבים עבדו במושבות החקלאיות. הספרייה הלאומית מתארת תרומה משמעותית לפיתוח היישוב, לצד עוני, צפיפות ויחס של זלזול והתנשאות מצד מעסיקים ואנשי המושבות. [3]
זהו חלק הכרחי בסיפור החלוציות. ההכרה בעבודה אינה שלמה בלי דיון בתנאים שבהם נעשתה ובמעמד שניתן לעובדים.
אפשר להגיע לארץ מתוך תחושת שייכות עמוקה ולגלות שהסביבה אינה מעניקה לך שותפות שווה. הסתירה הזאת אינה מבטלת את משמעות העלייה; היא מאפשרת להבין אותה מנקודת מבטם של מי שנדרשו לבנות חיים בתוכה.
לפני הרכבת האווירית הייתה קהילה בארץ
הדימוי המזוהה עם עליית תימן הוא לעיתים המטוס: משפחות מגיעות לישראל הצעירה במבצע ״על כנפי נשרים״. אלא שעד אז כבר התקיימו בארץ עשרות שנים של חיים תימניים. מסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת מציין שבנובמבר 1948 מנתה הקהילה התימנית בישראל יותר מ־30 אלף איש. [4]
הנתון משנה את נקודת המבט. יהודי תימן לא נכנסו לסיפור הישראלי רק לאחר הקמת המדינה. הם היו חלק מהיישוב שקדם לה.
הדרך אל המטוס
היציאה ההמונית התרחשה על רקע הידרדרות הביטחון. בדצמבר 1947 נרצחו כ־80 יהודים בפרעות בעדן. חשוב להבחין: עדן הייתה אז מושבה בריטית, נפרדת מבחינה שלטונית מתימן שממנה הגיעו רבים מהעוברים דרכה. [3],[4]
רבים עשו דרך מפרכת למחנה ״גאולה״ הסמוך לעדן. לפי הספרייה הלאומית, במחנה שררו רעב, מחלות, צפיפות ותנאי תברואה קשים, ואנשים מתו בו. [3]
לכן תמונת הנוסעים העולים למטוס היא רק חלק מהתיעוד. כדי לספר את המבצע צריך להשאיר מקום גם לדרך אליו ולמי שלא השלימו אותה.
ארכיון הג׳וינט מתאר רכבת אווירית שהארגון ארגן ומימן, ובה הובאו לישראל כמעט 49 אלף יהודים מתימן בין דצמבר 1948 לספטמבר 1950. במקורות אחרים מקובל המספר המעוגל של כ־50 אלף, בהתאם למסגרת הספירה. [4],[5]
להחזיר אותם לתחילת הסיפור
השאלה ״מי הגיע ראשון״ מושכת תשומת לב. השאלה המעניינת יותר היא כיצד נבחרים האנשים שדרכם מספרים את ההתחלה.
סיפור יהודי תימן כולל כמיהה דתית, מנהיגות מקומית, עבודה, רדיפה, הצלה והתמודדות עם יחס מפלה. הוא ראוי להופיע כך, במלוא מורכבותו.
באוגוסט 1881 כבר הגיעו לכאן עולים מתימן. הם לא היו הראשונים בתולדות הארץ. הם היו מן הראשונים בפרק שאנחנו רגילים להתחיל מעט אחר כך.
מקורות ותיעוד
כתבה המבוססת על מקורות פומביים ומשלבת סקירה ופרשנות מערכתית. לא נערכו ראיונות או תצפיות שטח לצורך כתיבתה, ולא הומצאו דמויות, מחשבות או דיאלוגים. הנתונים והאירועים מיוחסים לתאריכים ולמקורות המצוינים. התמונה היא המחשה אמנותית שנוצרה בבינה מלאכותית ואינה תצלום תיעודי או ארכיוני.
