הרקע וההפלגה
ב־13 במאי 1939 הפליגה סנט לואיס מהמבורג להוואנה עם 937 נוסעים, כמעט כולם פליטים יהודים. רבים תכננו להמתין בקובה לקבלת אשרות לארצות הברית. אישורי הנחיתה שעליהם הסתמכו בוטלו לפני ההפלגה, בלי שידעו על כך. [1]
סירוב הכניסה
כשהאונייה הגיעה להוואנה ב־27 במאי, רוב הנוסעים לא הורשו לרדת. משא ומתן לא פתר את המשבר. גם ארצות הברית לא התירה את כניסתם, והאונייה שבה לאירופה. [1–2]
החזרה לאירופה
בריטניה, צרפת, בלגיה והולנד הסכימו לקלוט את הנוסעים. האונייה הגיעה לאנטוורפן ב־17 ביוני. הנוסעים לא הוחזרו ישירות לגרמניה; אולם עם התרחבות הכיבוש הנאצי שוב נשקפה סכנה לרבים מהם. 254 מנוסעי האונייה נספו בשואה. [1–2]
משמעות האירוע — מבט מערכתי
הפרשה ממחישה את הפער בין הגעה פיזית לבין קבלה מדינתית. מנקודת מבטנו, בחינת גבולות צריכה לתת מקום גם לביטחון האנושי של מי שניצבים מולם. זו פרשנות מערכתית לאירוע, ולא עדות אישית או השוואה אוטומטית למשברים בני זמננו.
[1] United States Holocaust Memorial Museum, Voyage of the St. Louis.
[2] Anne Frank House, Refugee ship refused access.